על אף אוסף בגדי הפיאטים שבאמתחתי, הכמות הבלתי נדלית של חצאיות הטול וההפקות המרהיבות שבהן יש לי הזכות לקחת חלק ולקשט את ליבי ואת פידי, במהלך היום יום מעטים האיוונטים המצדיקים מלבוש מעוצב כהלכה מכף רגל עד תלתל. לכן כל כך משמח כשמגיע האיוונט שראוי להוציא בשבילו את הגרדרובה המנצנצת, ולשלוף מצלמה ועט (וירטואלית). והפעם האירוע המשמח הוא תצוגת הסיום השנתית של בוגרי בית הספר לעיצוב אופנה “שנקר”. 

קולקציות הגמר של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר 2019

אני כידוע לא מבקרת אופנה, או עיתונאי אופנה או סטייליסטית. אינני מתיימרת להבין אופנה או אפילו אומנות, ולכן ייתכן שניונאסים הבולטים לבעלי מקצוע, ישמטו מעיני מקושטת האיליינר אך הבלתי מזוינות. אולם גם ביינות אני לא מבינה וזה לא מונע ממני לסיים כל יום עם כוס של יין אדום שהדבר היחידי שאני כן יודעת לומר הוא שהוא ערב לחיכי וליבי ;-). לכן יסלחו לי כל יודעי הדבר ובעלי המקצוע והענין על כך שהסקירה התמציתית שלי תתייחס לבוגרים שצדו את עיני ותשומת ליבי באופן מיוחד גם אם אינני יודעת להסביר את הסיבה לכך….

אלמוג טורנר – האובססיה של סלומה

הקולקציה שהציגה אלמוג טורנר נעשתה בהשראת האופרה “סלומה” שבה השתתפה אלמוג כנגנית כלי הקשה. במרכזה של האופרה עומדת סלומה שמונעת על ידי אובבסיה חזקה ומעוורת שדוחפת אותה עד סופה הטראגי (וסליחה על הספוילר 😉 ). על אף שמימי לא ראיתי אופרה, אני מניחה שתחושת העילוי שחווים חובבי הז’אנר דומה לתחושה שחוויתי אני כשראיתי את הדגמים שעיצבה טורנר ובעיקר את השמלה הכתומה המרחפת על פני המסלול. 

צילום: רפי דלויה

דנה קריב – בתי הכלא של הדמיון

על אף חיבתי הרבה לצבע, תמיד יש מקום בליבי גם לצבעי השחור והלבן. הקולקציה של קריב עוצבה על טהרת השחור ולבן והיא עוסקת במתחים שבין הממשי למדומה בהשפעת העולם הדיגיטלי בו אנחנו חיים שבו יותר מתמיד ישנו פער בין האופן בו רואים אותנו בדיגיטל לבין האופן בו אנחנו רואים את עצמנו. אנחנו מתעדים את עצמו ויוצרים לעצמנו פרסונה וירטואלית שמובילה אותנו הרבה פעמים לאיבוד האותנטיות שלנו. 

צילום: רפי דלויה

אבי עמרם – לכל החיים

בתור מי שאיבדה את אמא בטרם עת התרגשתי מאוד מהקולקציה הזו שנעשתה כולה בהשראת אמו של עמרם. אמו ילידת מאוריציוס חלמה להגיע לאירופה וחלמה על חיי האופנה, התרבות והלילה של פריז של שנות ה- 80. העיצובים שעיצב עמרם הם נקודת המפגש שבין אופנה פריזאית מוקפדת לבגדי הסארי הצבעוניים של נשות האיים. 

צילום: רפי דלויה

הדס סולומון – לא.נומנטלי

הדס סולומון בחרה לעצב קולקציית בגדי גברים בהשראת חורבות ומבנים נטושים. במסגרת הקולקציה שילבה סולומון טקסטילים עם חומרי בניה כמו סיד וטיח, משטחי בידוד ונייר, צמר, ובדי דריל ויצרה יחד איתם משחק של שכבות שיוצר תחושה של משהו בין הבנוי למפורק. 

צילום: רפי דלויה

גלי ניר – התפכחות

גלי ניר עיצבה קולקציה יחסית לבישה שעוצבה בהשראת סבה של ניר, ניצול שואה שעלה ארצה והפך למפקד וטייס וכן בהשפעת השירות הצבאי הארוך של ניר עצמה ואובדן שחוותה ושינה את חייה. את תהליך העיצוב ליווה הספר “ג’ונתן לווינגסטון השחף” והקולקציה כולה לוקחת דימויים מהעולם הצבאי. 

צילום: רפי דלויה

תמר פז – אינסוף

הקולקציה של תמר פז משלבת חייטות מסורתית עם דיגומים בהשראת ה”אינסוף”. פז תמיד נמשכה לפילוסופיות של הבודיזם ושל היהדות והקולקציה מושפעת מאלמנטים שלקוחים מתוך העולמות האלה כמו הליפוף המשוחרר של גלימת הנזיר הבודיסטי אל מול הליפוף המהודק על הזרוע של תפילין. רעיון האינסוף מתבטא בקולקציה מתוך בחינת גבולות הבגד ואי הגדרתו ביחס לגוף וכן בצורות הקשירה והליפוף שמייצגות אריג אינסופי המשול לרוח האדם. 

צילום: רפי דלויה

מה אני לבשתי 

כיאה לאירוע גלאמי שכזה, בחרתי בשמלת פיאטים כחולה של CLOTHE (שבגדי פיאטים נוספים של המותג הזה כיכבו גם בפוסט הקודם שהציג 6 אופציות לבוש לרגל עונת האירועים) שאפילו עורבנית חובבת בלינג בלינג כמוני מודה בצער שמעטות ההזדמנויות שאפשר ללבוש אותה להן. 

לשמלה צרפתי תיק צד מיוחד של המעצבת לארה רוסנובסקי שצד את עיני בשבוע האופנה לפני שנתיים וכיכב בגרסתו בשחור בבחירה שלי לשבוע האופנה 2019

אשמח לשמוע בתגובות מה חשבת, ואם נהנית מהגיגי, את רוצה להכיר עוד מעצבים חדשים ולשמוע על הגרלות, הנחות והטבות לקוראות הבלוג, עוד קצת למטה תמצאי חלונית לרשימת הדיוור של “תלתלים”. 

ואם את חשה עצמך נדיבה, אשמח גם ל”לייק” בעמוד הפייסבוק של “תלתלים” ואשמח לראות אותך גם באינסטגרם המתולתל שלי…

ואם כבר הגעת עד כאן, לא תציצי בהצעות ל”כתבות הקשורות” שהאלגוריתם של גוגל שמכיר אותנו טוב משאנחנו מכירות את עצמנו מציע? 😉

לזכרה של תמר אברמוביץ ז”ל

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, נודע לי שאושיית האופנה תמר אברמוביץ נפטרה אחרי מאבק במחלת הסרטן. את תמר הכרתי לראשונה בשבוע האופנה האחרון והוקסמתי מהיופי, הסטייל וזקיפות הקומה שלה שבלטו עוד יותר על רקע העובדה שהיא בעיצומם של טיפולי כימו. קשקשנו קצת, הצטלמנו ונפרדנו לשלום. 

בתצוגת הבוגרים של שנקר נפגשנו שוב. אי אפשר היה לפספס אותה: האישה שהייתה לבושה הכי יפה, עם חלפיה כחולה של המעצב דרור קונטנטו והחיוך. התחבקנו, קישקשנו והיא ביקשה שאצלם אותה. אמרנו שאנחנו חייבות להפגש מחוץ לאירועים האלה ולדבר כמו שצריך ואולי גם לעשות איזה פרויקט ביחד.

שבועיים אחרי, היא נפטרה. 

Copyrighted Image

נגישות

אהבת את מה שקראת?

ואת רוצה לקבל הודעה על כל פוסט חדש

להיות הראשונה לדעת על ההגרלות השוות 

ועל ההנחות שמקבלות באופן בלעדי המנויות לבלוג,

 

הרשמי למועדון תלתלים.

נרשמת בהצלחה. כיף שהצטרפת