זהו פוסט פרידה. פרידה מיבנה עיר ילדותי, פרידה מהבית שבו גדלתי, פרידה מהילדות והנעורים (כי בגיל 36 באמת שהגיע הזמן…)
לפרץ הנוסטלגיה הנוגה אחראי האירוע המכונן במסגרתו נמכר השבוע הבית שבו גדלנו ביבנה ובקיץ הקרוב עובר אבא שלי לתל אביב. אין ספק שמדובר בצעד נכון ורצוי (ובקרוב גם מצוי), אבל עבורי מדובר בסופה של תקופה, וכדי להוסיף דרמתיות: סוף עידן הילדות. ולמה לא להוסיף גם נימה של טרגיות, שכן זוהי פרידה אחרונה מאימי שעיצבה כל פינה וקיר בבית, שבו גם נשמה את נשימתה האחרונה לפני 6 שנים.
לכן, החורף הזה הוא החורף האחרון שלנו ביבנה שסיפקה לבלוג כמה וכמה פריימים לא רעים בכלל ובחודשים הקרובים אנצל את פינות החמד בגינת הבית כי בהמשך, אגיע ליבנה רק כדי לבקר את אמא בבית העלמין וזה כידוע, הרבה פחות פוטוגני 😉
פרידה מבית ילדותי ביבנה
כובע: אמה; מעיל: H&M; שרשרת: shicoo
למרות שעזבתי את יבנה לטובת תל אביב לפני 12 שנה, מעולם לא הפסקתי להיות "יבנאית", כי יבנה של שנות ה-80 וה-90 היא הרבה יותר ממקום מגורים, היא הגדרה עצמית. ראו (או הקשיבו) את שב"ק ס' שעשו מזה קריירה.
להתראות יבנה.
רקוויאם פרידה
עשרים שנה בדיוק התגוררתי בבית וזאת הזדמנות נהדרת להוציא את המשוררת שלעולם לא אהיה ולצטט את יוסי בנאי בשירו המופלא של ז'אק ברל "אהבה בת עשרים" (בכל זאת, בוגרת מגמת ספרות אנוכי):
"ידענו אש, ידענו רעם
ואהבה בת עשרים
ברחנו זה מזו לא פעם
אבל היינו חוזרים"
לחיי הנוסטלגיה, והרגעים היפים שבדרך.
שרשרת של shicoo
אולי זה ה- Winter blues ואולי זאת אמוציונאליות שמגיעה עם הגיל והאמהות, אבל למרות שילדותי ונעורי עברו עלי בקיטורים על המגורים ב"חור קטן" שאין לאן לצאת בו, פתאום, אני כבר מתגעגעת.
היי שלום יבנה, ותודה על הדגים 🙂
הילה יקרה היטבת לתאר את רחשי ליבי, פרידות בכלל וממקומות מגורים בפרט תמיד עצובות לי, גם שכנים שעוזבים מערערים בי משהו, כשאני עוברת ליד ביתכם תמיד אמא עולה לנגד עיני, עם השנים השלמתי עם זה שלא אוכל לקפוץ אליה, עכשיו גם לא אראה את אבא רץ ברחובות העיר. כמו שאת אומרת שתמיד תהיי יבנאית, כך גם אני תמיד אהיה ירושלמית, ותמיד אזכור את אביך ירושלמי. לי זה עצוב שהוא עוזב, גם אני בטח אעשה זאת בעתיד, אין לי ספק שלא יהיה לי קשה כמו לעזוב את ירושלים. בכל זאת אזכור שיבנה עיצבה את זהותי כסופרת אבל סופרת שרוב כתיבתה ירושלמית. אנחנו לא נפרדים, מקוה. אוהבת את מה שאתמעושה
תודה רבה לך על המילים החמות. אולי אחרי שיום אחד תעברי לתל אביב, הכתיבה הירושלמית הנפלאה שלך תהפוך להיות כתיבה תל אביבית נפלאה לא פחות. אגב, הספר שלך" עננימים" הוא עד היום אחד הספרים האהובים על סתיו.
אמנם לא יבנאית אבל הרגשתי אותו דבר כאשר ההורים שלי מכרו את הדירה בה גדלתי בהרצליה. אמנם היתה קטנה ומיושנת וללא מעלית או חניה אבל בשבילי זה היה הבית ולא הדירה המודרנית והחדשה יותר שקנו ברעננה. שם עוצבו הזכרונות הראשונים שלי ועד היום בחלומות שלי כאשר אני חולמת על בית – זה הבית שמופיע ולא אף אחד מהבתים שחייתי בהם לאחר מכן. אז לחיי התחלות חדשות וזכרונות יפים!
זה כל כך נכון. כמה שזה קלישאתי אבל הבית הוא איפה שהל נמצא ואין ספק שאחד המקומות הראשונים שהלב נמצא הוא בילדות שלנו.