הנה פתיח שעשוי לגרום למעט תדהמה: הייתי בת 17 כשחוויתי את התקף החרדה הראשון בחיי. הטריגר היה הלימודים לבחינת הפסיכומטרי שהייתה הדבר הראשון בחיי שעימת אותי מול העתיד שלי ומול השאלה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה (שאלה שגם היום אני לא יודעת להשיב עליה והנה אני כבר בת 40….). אבל אם להודות על האמת, עוד קודם לכן הרגשתי שאני שונה מאחרים. רגישה יותר. פגיעה יותר. מבולבלת יותר. והיום, ממרומי כמעט גיל 40, אני לא מתביישת יותר להגיד שגם לי יש לקות נפשית. 

שבוע שעבר חל יום המוגבלות הבינלאומי ובין יתר הפרסומים והתכניות שעסקו ביום הזה, נחשפתי לנתון מדהים ומטריד שלפי מחקר מקיף שנערך בישראל, 70% מבעלי הלקויות הנפשיות מסתירים את הלקות שלהם מסביבתם מחשש שגילוי הלקות תפגע בהם חברתית, רומנטית ובעיקר תעסוקתית. "לקות נפשית" היא בין היתר דכאון, חרדות, פוסט טראומה ושאר ירקות (שלא לומר, מרורים) שכאלה. בתור לוקה ותיקה בעצמי החלטתי לקחת נשימה עמוקה ולשתף קבל עם ופייסבוק בסיפור האישי שלי, וראו הוזהרתם מראש – הפוסט הזה איננו פוסט מצחיק. כמעט ;-).  

איך דכאון נולד

התקף החרדה הראשון שחוויתי בגיל 17 היה ממש לפי הספר: דפיקות לב מואצות, סחרחורת וקושי לעמוד על הרגליים, מחנק בגרון וראיתי שחור בעיניים. לא הבנתי מה קורה לי. צעקתי בחדר להורי שהגיעו בבהלה ואמא שלי שהייתה בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה הבינה שמדובר בהתקף חרדה. קיבלתי חצי כדור לוריון ונרדמתי שינה נרקוטית חזקה. התעוררתי בבוקר, נשמתי נשימה עמוקה, אבל מאותו הרגע משהו בי השתנה. הרגשתי שמשהו בי כבה והתכהה והתחושה הכהה הזו ליוותה אותי עד סוף התיכון.

היום אני יודעת להגיד שהתחושה הזו הייתה דיכאון.  

הכדורים ואני – מערכה ראשונה

השנים עברו, התאהבתי, התאכזבתי, התגייסתי, התאהבתי שוב, נסעתי להודו, חזרתי מהודו וידעתי עליות, מורדות ומסיבות טבע צבעוניות שהשתיקה יפה להן ;-). חלפו השנים והחיים עברו ללא אפיזודות מיוחדות והחיים היו יפים אפילו שהעידן היה טרום עידן הסמארטפונים ויופיים לא תועד בזמן אמת (כן כן ילדים. החיים יכולים להיות יפים גם בלי לתעד כל רגע מהם 😉 ). 

יום בהיר אחד כשהייתי כבר בת 27, עם תחילתה של קריירה מבטיחה כעורכת דין צעירה בלשכה המשפטית של מבטחים אמא שלי כינסה את כולנו בסלון בבית ביבנה והודיעה שגילו לה סרטן. הבשורה שנפלה עלי הייתה כבדה יותר ממזוודת לואי ויטון ולאט לאט התחלתי לחוות התקפי חרדה ומחשבות טורדניות. ואז כדרכו של מרפי (כי כנראה שסרטן סופני לאמא לא הספיק לו) עברתי תאונת דרכים. כלומר, אני עברתי במעבר חציה והרכב שהגיע מולי עבר מעלי. השילוב של החרדות, העצבות והכאבים מהתאונה הכניסו אותי לדכאון של ממש. הייתי מתעוררת בבוקר ובוכה מהכאבים, מהחיים, מעצם זה שהתעוררתי. ואז הייתי אוספת את עצמי, שותה קפה, שותה עוד קפה, ויוצאת לעבודה שבה אף אחד לא באמת ידע מה עובר עלי, כי לא פחות משחששתי מהמציאות הזאת, מלאבד את אמא שלי, מהמחשבה שלא אוכל לחזור ללכת כמו שצריך אחרי התאונה, חששתי לא פחות להרוס לעצמי את הקריירה. 

אמא שלי הייתה בעיצומם של טיפולי הכימותרפיה אבל לא שכחה דאגה אמהית מהי והפצירה בי ללכת לפסיכיאטר שרשם לי תרופה בשם "ויפקס" ששייכת לקבוצת התרופות נוגדי הדכאון כמו ציפרלקס. על אף שנאמר לי שלוקח כחודש עד לתחילת ההשפעה, אצלי ההשפעה הייתה כמעט מיידית ותוך שבוע התעוררתי בוקר אחד ופשוט הרגשתי טוב יותר. וכמו מעגל קסמים ברגע שהרגשתי קצת טוב יותר התחלתי לחזור לפעילות וזה גרם לזה שהתחלתי להרגיש עוד יותר טוב וכמה שבועות אחר כך, למרות מצבה הקשה של אימי והכאבים שמהם עדיין סבלתי חזרתי לחייך ולראות חלק מהזמן, את חצי כוס ההקאווה המלאה. 

אחרי כמה חודשים שבהם התחזקתי וחזרתי לעצמי הרגשתי בשלה להפסיק עם הכדורים ובמשך כמה שנים חיי נמשכו כסדרם.

ואז הפכתי לאמא.  

הכדורים ואני – מערכה שניה

לא מיהרתי להפוך לאמא כי אחד החששות שלי היה להביא ילדים מבלי שיש לי את אמא שלי לצידי ולכן לקח לי שלוש שנים מהרגע שבו היא נפטרה עד שנכנסתי להריון. את מרבית ההריון העברתי בתחושת אופוריה, חשתי כ"אמא אדמה" ודמיינתי את עצמי כאמא הקולית שמסתובבת בין בית קפה אחד לאחר מדגמנת חופשת לידה לתפארת. 

המציאות לא יכולה הייתה להיות רחוקה יותר. מהרגע שחזרנו הבייתה הייתה מבוהלת. פחדתי מהבכי שלה, פחדתי מזה שאני לא מבינה למה היא בוכה, פחדתי להסתובב איתה בחוץ ופחדתי שאם אני ארדם אני לא אשמע אותה בוכה. התוצאה הייתה, שלא הצלחתי להרדם בכלל והימים עברו עלי מהתקף בכי אחד לאחר ובעייפות שאי אפשר לתאר. וככה חזרתי פעם נוספת לפסיכיאטר שלי שהסביר ברגישות רבה שלא מדובר במה שנקרא "דכאון אחרי לידה" כי המצב הקליני של דכאון כזה מונע מהאמא לטפל בתינוק ושהתגובות שלי הן עדיין בטווח הנורמה אבל בקצה העליון הגבולי של הנורמה וכדי להקל עלי, התחלתי סיבוב נוסף של כדורים והפעם היה זה הציפרלקס.

גם הפעם, תוך כמה ימים התחלתי להרגיש יותר טוב, חזרתי לישון יותר טוב והגוף התחיל להחלים ולהתאושש מהלידה הקשה שעברתי. אחרי כמה חודשים ביחד עם החזרה לשגרה והחזרה לעבודה הפסקתי פעם נוספת עם הכדורים וחזרתי לשגרת חיי החדשה. 

הכדורים ואני – המערכה השלישית

הזמן חלף ושגרת חיי נמשכה והתינוקת שלי כבר הגיעה לגיל שנתיים. נכנסתי לתקופה לחוצה במיוחד בעבודה ובעיצומו של הלחץ התפרץ אצלי בין לילה טנטון. טנטון הוא רעש או זמזום בלתי פוסק באזניים ובאופן טבעי הוא נשמע הכי חזק כשהולכים לישון והכל מסביב שקט. התחלתי סבב של בדיקות ומומחים וחפרתי בגוגל על התופעה, חפירה שרק הגבירה את הלחץ. הרעש באזניים נהיה כל כך חזק עד שלא הצלחתי להרדם ועם המחסור בשינה והלחץ חזרו להן אותן התופעות של תחושת הדכדוך, חוסר הריכוז והתקפי בכי בלתי נשלטים וכך חזרתי לחיק הכדורים פעם שלישית שקיבלו אותי בחיבוק חם והפעם נבחרה תרופת הלוסטרל. 

הלוסטרל השפיע אט אט וכמו בפעמים הקודמות, הדבר החיובי הראשון היה שחזרתי לישון כמו שצריך. ברגע שישנתי טוב יותר גם עוצמת הטינטון נרגעה ועם מה שנשאר מהרעש למדתי לחיות ובעיקר, למדתי לישון איתו והוא הפך לחלק ממני גם היום. גם התקפי הבכי הבלתי נשלטים הפסיקו וחזרתי לחיות את חיי בשלווה יחסית, עד כמה שמתולתלת חסרת מנוחה כמוני יכולה לחיות בשלווה ;-). 

לא תם ולא נשלם

חמש שנים חלפו מאז שהתחלתי לקחת את הלוסטרל שעדיין מהווה חלק מהשגרה שלי. היו כמה וכמה נקודות זמן שהתלבטתי האם להפסיק אבל אז נכנסתי להריון שני, והשנה הראשונה עם הקטן שלנו הייתה לא פשוטה מסיבות בריאותיות וחששתי להפסיק ואחר כך החלטתי לצאת לדרכי העצמאית ושוב החלטתי שזה לא הזמן לוותר על התמיכה והיציבות שהכדורים מעניקים לי ובכל התקופה והשנים האלה, עבדתי כרגיל, תפקדתי היטב בעבודה ואין לי ספק שאם הקולגות שלי לשעבר יקראו שורות אלה הם יופתעו ומי יודע, אולי מי מהם יפתיע עם גילוי פומבי בחזרה…

דכאון וחרדות הם לא דבר להתבייש בהם ולא דבר שראוי או כדאי להסתיר. דכאון על נגזרותיו השונות הוא אחת התחלואות השכיחות בעולם המודרני והחשש מפני ה"מה יגידו" או פגיעה בתעסוקה הוא לא חשש בריא וזה בידיים שלנו ליצור את השינוי הזה. בואו ביחד נוציא את הדכאון מהארון ואולי נצליח ליצור עולם קצת יותר טוב שבו הדכאון עדיין קיים אבל הוא גלוי ומטופל כראוי.

מי מצטרף אלי למאבק? זה בידיים שלנו להוציא את הדכאון מהארון. 

ואם כבר מדברים על ארון….

ואם בארון עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס לפריטים היפהפיים שמלווים את הפוסט הזה, כי דכאון לא חייב לפגוע בתעסוקה שלנו ואם יש משהו שתמיד עזר לי אפילו קצת גם בתקופות הדכאון החשוכות ביותר הרי שזוהי אופנה. כבר הוכח מחקרית שלמה שאנחנו לובשים יש השפעה גם מיידית וגם מתמשכת על מצב הרוח שלנו ועל הביטחון העצמי שלנו ואפילו הוכח קשר ישיר בין שופינג לתוחלת חיים גבוהה. נשבעת! 

הבגדים המשגעים שבפוסט הם חלק מקולקציית החורף החדשה והנהדרת של BY VERED GREBELSKY שמשלבת בעיצובים שלה מינימיליזם, דיטיילים ובדים כל כך נעימים. את הבגדים שלה אפשר למצוא בחנות אונליין ובין התאריכים 22.12-28.12 תוכלו למצוא אותה ביחד עם עוד שתיים מיקירות הבלוג: מעצבת הנעליים LILU BY LIAT LUKATCH ומעצבת התיקים ACHINOAM בחנות הפופאפ שלהן ברחוב נחמן 6 במתחם שוק הפשפשים ביפו. 

השרשראות והעגילים שבפוסט עוצבו על ידי המעצבת הכשרונית LIOR BRUNSCHTEIN שהעיצובים הקסומים שלה מאופיינים בצורות גאומטריות בתלת מימד בכסף או בציפוי זהב. 

צילום: ורד פרקש; שרשראות ועגילים: STUDIO UNDERLINE

התיקים, הצמידים והטבעות הנפלאות הן של המעצבת נטע ווינשטוק בעלת הגלריה הקסומה במתחם שוק הפשפשים ביפו FRIDA HANDMADE JEWELRY אישה שחוץ מאשר הכשרון הנהדר שלה ליצור עיצובים נפלאים מתוך חומרים לא מושלמים, היא השראה עצומה במה שקשור ללבחור לחיות את החיים בשמחה למרות סיפור חיים קשה שכולל הוצאה להורג של אחיה בעיראק ובריחה לישראל כשהייתה בת 12, סיפור מדהים שהייתה לי הזכות לספר כאן בבלוג בעבר

הגלריה  FRIDA HANDMADE JEWELRY נמצאת ברחוב רבי פנחס 4 במתחם שוק הפשפשים ביפו וחוץ מאשר באתר, תוכלו למצוא אותה גם בפייסבוק ובאינסטגרם היפהפה שלה. 

אפשר להציע לך חברות?

אם התחברת ואפילו (רחמנא ליצלן 😉 ) נהנית מהפוסט ותרצי לקרוא עוד קצת ממני,

אם נהנית להכיר את המעצבות והיוצרות שהצגתי, ותרצי להכיר עוד מעצבים ויוצרים ובעיקר יוצרות מקומיות ולעזור לי לקדם יצירה ואופנה ישראלית,

אם את רוצה לדעת על הנחות ולקבל הטבות שמיועדות רק לקוראות הבלוג וגם להשתתף בהגרלות השוות שנערכות בפינת "הארון השווה שלי",

אז בואי ותצטרפי לרשימת הדיוור של "תלתלים" עוד קצת למטה בחלונית ההרשמה. 

אשמח לשמוע מה חשבת על הפוסט כאן למטה בתגובות או בעמוד הפייסבוק של "תלתלים" ואשמח לראות אותך גם באינסטוש הצבעוני שלי

Summary

Copyrighted Image

נגישות

אהבת את מה שקראת?

ואת רוצה לקבל הודעה על כל פוסט חדש

להיות הראשונה לדעת על ההגרלות השוות 

ועל ההנחות שמקבלות באופן בלעדי המנויות לבלוג,

 

הרשמי למועדון תלתלים.

נרשמת בהצלחה. כיף שהצטרפת