תכירו את המעצבת שמשלבת בין רוח לחומר
אי שם סביב כיתה ח' נקלעתי במקרה לחנות "אטלנטיס" ששכנה באותם ימים בדיזנגוף סנטר והייתה אחת מחנויות המיסטיקה הראשונות בתל אביב, או לפחות מהראשונות שאני הכרתי. בחנות, נחשפתי לראשונה בחיי לעולם הקריסטלים וקניתי מדריך בסיסי על תכונותיהן של אבנים וקריסטלים ואט אט התחלתי לאגור בחדרי שלל אבנים טובות שעברו "טיהור" במי מלח כדי לנקותן מאנרגיות שליליות ו"טעינה" באור השמש כדי למצות את תכונותיהן הטובות עד תום.
צילום: ורד פרקש
בהמשך המסע הרוחניקי של גיל ההתבגרות התנסתי בסיאנסים כושלים, רכשתי קלפי טארוט וספר לימוד עצמי והסתובבתי בין קוראים בקלפים, בכף יד, בשמיים, בעיניים וכל מי שחשדתי שיוכל להראות לי את האור שבקצה המנהרה.
חלפו להן השנים, והחיפוש המתמיד אחר רוחניות התחלף אט אט בתודעת הזן הקלישאתית (אך הנכונה) שאף אחד מלבדי לא יוביליני לכיוון האושר וכך התגבשה לה הזהות הרציונאלית, הצינית והתכליתית שמאפיינת אותי היום. זאת בדיוק הסיבה שכשנתקלתי לראשונה בנוגה ברנע "הלוחשת לאבנים" ובתהליך היצירה שלה שכולל עיצוב תכשיטים אישי לפי מפת הנומורולוגיה, איך לומר, הייתי סקפטית. אבל בהמשך, כשעברנו מהתכתבות מנוכרת בפייסבוק לשיחת טלפון "אמיתית" מהסוג הישן והטוב שנמשכה כמעט שעה וחצי, הצליחו נוגה וקסמה ובעיקר ההומור העצמי שלה בכל הנוגע לדרך ה"רוחניקית" שלה לכבוש אפילו ציניקנית ספקנית שכמוני, ואם זה קרה, אפשר לרגע להיות אופטימיים ולהאמין שיום אחד יבוא גם השלום :-).
צילום: ורד פרקש; עגילים וצמיד: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
צילום: ורד פרקש; טבעות: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
נגה, אני, והקסם שמתחולל. צילום: ורד פרקש; שרשרת וצמיד: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
הפעם שלא כהרגלי, החלטתי לתת לנוגה את הבמה, ולתת לה לספר את סיפורה המיוחד ויוצא הדופן, במילותיה (הכמעט) שלה.
איך אישה שמעולם לא ענדה תכשיט קודם לכן הופכת למעצבת תכשיטים במשרה מלאה
"עד לפני שנתיים וחצי עבדתי בתחום המזון והמשקאות בבתי המלון הכי גדולים בארץ, בחברות הכי מוכרות ובתפקידים ניהוליים. במשך 13 שנה אלה היו חיי וחשבתי שאני חיה את החיים: משכורת טובה, תנאים סוציאליים, רכב אבל לא משנה כמה הרווחתי, תמיד הגעתי לסוף החודש עם הלשון בחוץ מבלי שהצלחתי באמת לחסוך.
ואז באופן מפתיע, אני, שמעולם לא ענדתי תכשיטים קודם לכן, התעוררתי בוקר אחד כשבראשי מתנוססות תמונות של תכשיטים. ניסיתי להתעלם מהתמונה והתחושה הסוריאליסטית הזו אבל זה לא עזב אותי ולאן שלא פניתי ראיתי בעיני רוחי תמונות של תכשיטים בצבעים זהב וירוק. בהמשך, התחלתי להרגיש עקצוץ בידיים וממש הרגשתי כאילו הידיים רוצות להכין את התכשיטים שראיתי בעיני רוחי.
צילום: ורד פרקש; טבעות: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
צילום: ורד פרקש; טבעות: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
אחר הצהריים של אותו היום סיימתי לעבוד ומצאתי את עצמי נוסעת בכיוון ההפוך מביתי שבגליל היישר אל חנות יצירה בעיר חיפה, שבה הצטיידתי בחומרי צורפות, אבני חן, פנינים, מתכות, חוטים וכלי עבודה. כשהגעתי הבייתה עם השלל, אבי ז"ל פגש אותי בכניסה לבית ושאל אותי מה פשר הציוד. התשובה המפתיעה שיצאה לי מהפה הייתה "תכשיט…לא יודעת". אבי שאל האם לא צריך ללמוד את זה והתשובה שלי הייתה "אני מניחה שכן, אבל בוא נראה מה ייצא". וכך, נטולת כל ידע או נסיון קודם או אפילו חיבה לצורפות העברתי לילה לבן של יצירה ראשונה כשבסופו יצרתי את התכשיטים הראשונים שלי.
צילום: ורד פרקש; שרשרת וצמיד: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים; גלביה שחורה משיתוף הפעולה של דודו בר אור וגולף
צילום: ורד פרקש; תכשיטים: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
מכאן, נכנסתי לתהליך יצירה בלתי פוסק שנמשך עד היום. התחלתי ליצור עוד ועוד תכשיטים ואיתם הגיעו גם הלקוחות שקנו, וחזרו לקנות עוד.
כך התנהלתי במשך חצי שנה עד שהסיפור קיבל תפנית מעניינת נוספת. פוטרתי מעבודתי והגעתי ללשכת התעסוקה, שם ישב מולי בחור בשם איגור ששאל אותי בפשטות מה אני אוהבת לעשות. בלי לחשוב פעמיים, השבתי "תכשיטים" והראתי לו תמונות מתוך הסלואלר. איגור הציע לי לחפש קורסים של "מעוף" ובצירוף מקרים מושלם (ובעיני אין צירופי מקרים, קרה מה שצריך לקרות) גיליתי כי שבועיים לאחר מכן נפתח קורס במרחק 5 דקות נסיעה מהיישוב שלי בגליל (ענין שאינו מובן מאליו בכלל לאור העובדה שהיישוב שלי הוא יישוב מאוד קטן ומרוחק).
צילום: ורד פרקש; שרשרת: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים; שמלה: נטע אפרתי
צילום: ורד פרקש; שרשרת גוף: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
העסק התחיל להתרומם, והחלטתי לשפץ את המבנה שצמוד לביתי ולהסב אותו לסטודיו. אבא שלי התגייס למשימה ובמקביל המתנו באותה תקופה לבדיקות שיקבעו אם הוא חולה בסרטן. למרות שלא היו לי אמצעים, כל מה שחלמתי שיהיה בסטודיו הגיע ממקומות לא צפויים: רציתי פינת ישיבה, למחרת השכנים הוציאו החוצה פינת ישיבה ישנה שלהם שהייתה במקרה בצבע האהוב עלי, וכך הלאה והחלום קרם עור וגידים באופן מופלא, כאשר השיא בעיני היה כשאבי אמר שהוא רוצה טלוויזיה בסטודיו כדי שיהיה לו מה לעשות בזמן שאני עובדת ושעתיים לאחר מכן מתקשרת אלי חברה ושואלת האם אני מכירה מישהו שצריך טלוויזיה.
צילום: ורד פרקש; שרשרת גוף: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים בהשכרה בלבד (מתאים לאירועים מיוחדים או לצילומי אופנה)
צילום: ורד פרקש; שרשראות: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
השלב הבא – התאמת התכשיטים באופן אישי לאדם שעומד מולי
יום אחד הגיעה לסטודיו חברה טובה ומדדה תכשיט. כשהסתכלתי עליה הרגשתי שהאבנים לא מתאימות לה והצבעים לא נכונים אבל לא העזתי לומר לה כלום. לקח לי שעתיים להתעשת והתקשרתי אליה ושאלתי אותה האם היא מוכנה לסמוך עלי ולתת לי לעצב תכשיט עבורה מהתחלה. לשמחתי היא זרמה והתחלתי הכל מהתחלה כשהפעם אני מונעת מתחושה פנימית חזקה ולא מדרישת הלקוחה. כשהיא הגיעה לאסוף את התכשיט ולמדוד אותו, היא קיבלה כזה אור בפנים שמייד ידעתי שפעלתי נכון, וכמובן שהיא לקחה אותו.
הרגע הזה היה רגע מכונן כי הבנתי שחוץ מהפן האסטתי להתאמת האבנים הנכונות למי שעומד מולי יש משקל חשוב לא פחות אם לא יותר, ומאותו הרגע נתתי לאבנים לדבר, וכך גם נקבע שמו של העסק "הלוחשת לאבנים". אבל החלטתי שלא להסתפק רק בתחושה הפנימית ורציתי ללמוד היטב את הנושא. ואז במקרה (או שלא…) הגיע לידי ספר על נומורולוגיה, והתחלתי לחקור את הקשר שבין נורמולגיה לאבנים. כיום, אני עדיין מייצרת תכשיטים ומוכרת אותם כמו שהם גם מבלי להכיר את מי שרוכש אותם אבל החוויה הבאמת מיוחדת, היא להגיע אלי להתאמת אבנים באופן אישי לפי המפה הנומורולוגית.
צילום: ורד פרקש; תכשיטים: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
צילום: ורד פרקש; שרשרת: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
הצוואה של אבי
למרבה הצער, אבי גבי ברנע, נפטר לפני כחודשיים ממחלת הסרטן. לפני שנפטר, סיפרתי לו על תחרות בינלאומית בטיוואן שצפויה להתקיים בשנת 2018 והצגתי בפניו את הסקיצה שהכנתי לתחרות, ושיתפתי אותו בכמה קשיים טכניים שנתקלתי בהם במסגרת העיצוב. אבי שניחן בידי זהב, פתר לי אותן בקלילות, ולאחר התלבטות החלטתי להמשיך בתהליך היצירה ולגשת לתחרות לזכרו, ולהקדיש לו את התכשיט הכל כך מיוחד הזה שמאחוריו עומד רעיון רוחני וייחודי, ולנצח. זו הייתה צוואתו האחרונה, ואני מתכוונת לבצע אותה.
צילום: ורד פרקש; שרשרת: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים; גלביה: סבינה מושייב
צילום: ורד פרקש; טבעות: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
בימים אלו, אני בעיצומה של העבודה על התכשיט שצפוי להיות מוכן בינואר. כדי שאוכל להשתתף בתחרות, אני צריכה לגייס כסף. פניתי לגיוס במימון המונים ונראה שהפרויקט עומד ליפול, אבל רוחי לא :-), וברור לי שלתחרות הזו אני אגיע, ואנצח."
נימה אישית
בתור אחת שגדלה תחת חינוך של אבא מתמטיקאי רציונאלי, קפדן וספקן, חונכתי להאמין רק במה שניתן להוכחה אמפירית. למעט העובדה שלאבני יהלומים יש את הכוח ה"מיסטי" לגרום לנו לשמחה (בעיקר אם גודלן מעל קראט 😉 ), אינני יודעת לומר אם אני מאמינה בכוחן של האבנים להשפיע על מסלול חיי (ובאותה מידה אינני מיימרת לומר שזה אינו נכון), אבל אם יש דבר שנוגה היא ללא ספק ההוכחה לגביו, זה שהכל אפשרי והדוגמה הטובה ביותר לכך היא העובדה שנוגה הצליחה לעשות את מה שאף אחת לא הצליחה לעשות לפניה, וזה להוציא אותי ואת צלמת הבית של הבלוג ורד פרקש התל אביבית הניצחית (בהנחה ש"הנצח" הוא כל מה שקורה עד שמגיע הילד הראשון…) מתוך אזורי הנוחות שלנו, הרחק הרחק אל הגליל המערבי להכיר את סביבת העבודה שלה ולצלם את הפוסט הנפלא הזה.
צילום: ורד פרקש; שרשרת גוף: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים בהשכרה בלבד (מתאים לאירועים מיוחדים או לצילומי אופנה).
את התכשיטים המשגעים של נוגה תוכלו למצוא באתר שלה "הלוחשת לאבנים", בסטודיו שלה בתיאום מראש או דרך עמוד הפייסבוק שלה.
בנוסף, מעבירה נוגה הרצאות בנושא התאמת צבעים ואבני חן לפי הנומרולוגיה שנקראות "צבע, מי בוחר במי" שמשלבת סיפורים מהיהדות והקבלה ועולם הצבעים; והרצאה נוספת בשם "עסק קטן בסין הגדולה" על המסע שלה בסין.
בנוסף להרצאות מעבירה נוגה גם סדנא בשם "התכשיט הוא אני" שבה מעצבים לוכד חלומות אישי וגם היא מלווה בסיפורים מהיהדות והסברים על הקשר שבין הנומורולוגיה לצבעים ומפות נומורולוגיות של המשתתפים.
צילום: ורד פרקש; שרשרת: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
צילום: ורד פרקש; שרשרת: נוגה ברנע – הלוחשת לאבנים
אשמח מאוד לשמוע את התגובה שלכם למטה, וישמח אותי לא פחות, אם תפנקו ב"לייק" בעמוד הפייסבוק של "תלתלים" ואם גם נהנית לקרוא ובא לך באמת לפנק, אשמח מאוד אם תצטרפי לרשימת הדיוור של "תלתלים" בכל אחד מהבנארים שקופצים פה מידי פעם או למטה בסוף סוף הפוסט.
נוגה, היא אישה מיוחדת והתכשיטים שהיא עושה הם יצירת אומנות, שלובשים אותם מרגישים כמה הם מיוחדים ומתאימים לנפש שלנו
תודה יקרה
את אישה מיוחדת ומדהימה בעצמך
הכבוד הוא שלי
ממש מקסים יקירה! הכל, הסיפור, הצילומים, ממש ממש מקסים.
את כזאת מקסימה. לא מובן לי מאליו בכלל. תודה רבה לך!
מכירה את נגה מלפני עוד כשעבדה בישרוטל כמנהלת במחלקת מזון ומשקאות והיתה תמיד מיוחדת במינה ומעניינת עד שיצאה לאור עם כל הסיפור המרתק שהביא אותה עד הלום , מקסים תכשיטים מיוחדים ואני כבר הזמנתי לוכד חלומות משובץ ומפה אסטרולוגית נומרולוגית וקבלי סטית מרתקת … נוגה תודה לך את מדהימה !! חג שמח
כמה מרגש לקרוא את זה ממך. תמיד יש לך את המילה הנכונה הזו שמקפיצה את המיתר בלב ומרגשת.
תודה עלייך ועל הדרך שעשיתי איתך אז הרחק באילת… ועל איפה שאנחנו היום.
אין לי ספק שכל מי שהכיר אותה ועבד איתה הרגיש את כל התכונות והמעלות הנפלאות האלו שלה. ללא ספק מיוחדת במינה
תודה מרגשת
הפתיח שלך מעורר כרגיל צחוק – אוהבת את הכתיבה שלך והסיפור של נגה ממחיש שללכת עם הלב אכן מביא אותנו למקומות טובים ולא לפחד. תמונות מהממות כרגיל.
זה נכון. הסיפור שלה הוא ללא ספק השראה וחיזוק עבורי
איזה סיפור הילוש!! האמת ממש מעורר השראה. והצילומים כרגעל משו
הסיפור באמת מקסים והתמונות כרגיל של ורד התותחית. האמת שהפוסט הזה פשוט הכין את עצמו…
תכשיטים יפים וגם התמונות!
בהצלחה לנגה בתחרות!
תכשיטים ממש יפים. כל אחד יחיד ומיוחד
היה שווה לצאת מאזור הנוחות! צילומים נפלאים, השילוב של התכשיטים עם הבגדים והנופים פשוט נהדר. אהבתי את ההתחלה עם הזווי שלך בסיפור (ונזכרתי בחנות האנים בייושב שבו גדלתי, הייתי מבלה בה כל שבוע). הסיפור של נוגה גורם להאמין בניסים! הלוואי שתזכה!
הסיפור של נוגה באמת מעורר השראה. אני מחזיקה לה אצבעות
אני בטוחה שטרם שפיטרו את נוגה היא חשבה לעצמה שהיא רוצה לעשות כבר משהו אחר עם החיים שלה והיקום פשוט הגיש לה את הזימון הזה..
וגם אני כצינקנית גמורה מאמינה בזימונים ובאבנים אנרגטיות..
פוסט משגע והתכשיטים לא פחות 🙂
היי תודה שאוהבת את התכשיטים ועל המילים החמות. במקרה שלי לא הייתה מחשבה אי פעם לעזוב את התחום. אבל יש כאן משהו אחר שדווקא מתייחס לנושא היקום שציינת.
תראי, לפני שאנחנו נולדים אנחנו חותמים על הסכם נשמתי, כל אחד מאיתנו מלווה בנשמה שיורדת לכאן, לעולם הגשמי, אני קוראת לו הפנימייה, כי אנחנו באים ללמוד כאן ובסוף תהליך, חוזרים הבייתה. בהסכם אנו בעצם מאשרים שאנחנו הולכים בדרך הנשמה ביקשה איתנו. היא מכתיבה מה היאשלומך רוצה ללמוד ואיך. אם תסתכלי על ילדים עד גיל 3, 4 תראי שהם סקרנים, משחקים עם דמויות "דמיונית" וכ'ו… בגיל 3 בערך אנחנו מכניסים אותם למסגרות החיברותיות ומתחילים להתאים אותם לחברה בה אנו, חיים. הסוציאליזציה. כלומר בגילאים האלה הילד, עדיין שומע את הנשמה. עושה את מה שהיא מבקשת. ואז במסגרות, הוא מתחיל לשמוע, לא. והרבה. ואם שואלים אותו, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, והוא אומר פיראט, כולם מגחכים… הילד מבין שהוא נתפסלא כ" לא תקין " , יחד עם הלאווים שמקבל, ערוצי התקשורת עם הנשמה מתחילים להיסגר, הוא מפסיק לשמוע אותה. ואז בגיל 20+ אנחנו מתחילים את החיים, בוחרים מסלולים… שלא תמיד מותאמים לנו באמת, כי אנחנו כאן למען מטרה. כמה פעמים ראית סטודנטים לומדים שנתיים ובשנה השלישית, עוזבים והולכים ללמוד משהו חר לגמרי. מה אנשים עובדים במקומות שממש רע להם שם. או גירושים, או פיטורים כמו במקרה שלי. מה שבעצם קורה, הנשמה לכל אורך הבחירות שלנו, נמצאת מאחורינו ולוחשת הוראות והערות. אנחנו פשוט לא שומעים אותה. היא לוחשת, היי, את לא עומדת בהסכם איתי, אבל אנחנו לא שומעים, ואז היא מרימה את הקול. עדיין… לא שומעים… ואז היא צועקת, לא שומעים. אז היא מבינה, שהדרך היחידה שהיא תקבל תשומת לב כאן, זה סטירת לחי, כזו שתעיף לנו את החיים. והאדמה אכן רועדת תחת רגלינו, ואז מפטרים אותנו, או שאנחנו מתפטרים, מתגרשים וכ'ו… יש כאלה שלא מבינים, ומפנים את הלחי השנייה. יש כאלה שמבינים ועושים שינוי. וזה מה שקרה גם אצלי. פשוט הבנתי. ולא חשבתי שאי פעם אעזוב את תחום המזון, אני זו שתמיד אמרה שזה חיידק ולא ניתן להיפטר ממנו. אז טעיתי…
במה נתחיל? אז קודם כל התכשיטים של נוגה יפייפים, עדינים ומקריני אור מיוחד שלא נתקלתי בו עד כה. הסיפור שלה מעורר השראה ואני מחזיקה לה אצבעות שתנצח בתחרות. הצילומים כרגיל יפים, מתאים לכן לצאת מאיזור הנוחות…:-)
"האור המיוחד" שאת מדברת עליו זה בדיוק מה שנוגה יוצרת כשהיא מעצבת בהתאמה אישית לכל אחד. ואין ספק שהגליל הרבה הרבה יותר פוטוגני מהרצליה…
אני מאוד אוהבת סיפורים עם טוויזר בעלילה אמונה עצמית ומיסטיקה. שרשרת הגוף מהממת ביופיה איזה כיף של פוסט. התמונות נהדרות והיה לי כיף לקרא
איזה כיף לקבל ממך קומפלימנט שכזה. תודה לך!
איזה סיפור! נהנתי לקרוא!
התכשיטים משגעים ומיוחדים ואת מציגה אותם עלייך בצורה מרהיבה ומהממת!
ובהצלחה ללוחשת בתחרות 🙂
את טובה במילים לפחות כמו שאת נפלאה בצילום. ;-). תודה רבה רבה לך
אוהבת איך שאת מצטלמת- כבר אמרתי?
התכשיטים יפיפיים!
איזה כיף לשמוע. אבל באמת שאני יוצאת ככה רק כשורד מצלמת אותי…
בתור מישהי רציונלית, צינית ותכליתית גם כן, אני יכולה להגיד שהאנרגיות המטורפות של התכשיטים האלה ממש עברו דרך המסך. כרגיל התמונות מטריפות, וגם הבגדים מושלמים!
הדמות שלך הולכת ונחשפת כיותר ויותר מרתקת.
נהנתי מאוד לקרוא את הכתבה והתמונות היפיפיות המצורפות.
מהכרות אישית עם נוגה קטנו המילים שיכולות לתאר את העושר הכישרון והיצירתיות שבה. לצידן היכולת הנדירה להבנת נפש האדם שעומד מולה וטיפול בו מייצרים חוויה יוצאת דופן.
אני מאחלת שרבים כמוני יחשפו לנוגה ויהנו מהיותה.
סמדר לוצקי
המילים שלך חמות ונפלאות. גם אני מקווה שיותר אנשים יחשפו אליה, ובעצם, בדיוק בשביל זה התכנסנו כאן. חג שמח!